פט מתיני הוא אחד הגיטריסטים המפורסמים בעולם.
בשנת 2001 הוא הגיע להופעה בהיכל התרבות בת"א עם הטריו שלו.
לא הלכתי להופעה אבל היתה שמועה
שהוא מתכוון ללכת לג'מג'ם אחרי ההופעה
במועדון ג'אז.
חבר ניסה לשכנע אותי ללכת למועדון,
אבל היה מאוחר, הייתי עייף ולא היה לי חשק..
החבר התעקש..
ובסופו של דבר ממש הוציא אותי "בכוח" מהבית.
אני זוכר שהוא אמר "מי יודע, אולי תנגן עם פט מתיני"
ברגע שנכנסנו למועדון,
מייד ראיתי אותו.
הוא ישב ליד אחד השולחנות עם כוס בירה ביד,
בשעה שהרכב מקומי מנגן על הבמה.
הצטרפתי להרכב, ואחרי שניגנו קטע אחד,
מישהי מהמועדון ניגשה למיקרופון
והזמינה את פט מתיני לבמה.
התמסמרנו לכיסא בשעה
שהוא עשה את דרכו אל הבמה..
אחרי שהחלפנו כמה חיוכים
והחלטנו על הקטע הראשון,
התחלנו לנגן.
מאותו רגע,
זה הפסיק להיות ג'ם סשן.
ניגנו כרביעייה סט שלם של מופע.
אבל את המופע הזה אני לא אשכח.
מעבר לעובדה שמדובר באחד
הגיטריסטים הגדולים בכל הזמנים,
הנגינה איתו היתה בשבילי חווייה רוחנית.
אין לי דרך להסביר את זה,
אבל כשניגנתי סולואים
הרגשתי כאילו הוא נמצא
בתוך המוח שלי.
בדר"כ נגינה של סולו
היא חוויה אישית ואינטימית.
סוג של "לבלות זמן עם עצמך".
אבל הפעם זה היה שונה.
פעם ראשונה בחיים
שהרגשתי נוכחות נוספת.
זה כאילו הוא ידע כל הזמן
בדיוק מאיפה אני מגיע
ומה יהיה הצעד הבא שלי.
זו היתה בפירוש חווייה יוצאת דופן.
כאשר סיימנו לנגן,
הוא נתן לי מחמאות רבות,
ואחד הדברים שהוא אמר לי היה:
"אתה מוכן. אתה חייב לנסוע לניו יורק."
עכשיו, צריך להבין משהו.
ניו יורק היא בירת הג'אז העולמית.
כל מוסיקאי ג'אז רוצה מתישהו להגיע לשם.
לנגן בוילג' ואנגארד.. בבלו נוט..
להסתובב עם המוסיקאים הטובים בעולם..
אז כשפט מתיני אומר לך שאתה מוכן
ושאתה חייב לנסוע לניו יורק,
זה כמו לקבל גושפנקה
מהסמכות הגבוהה ביותר.
בכל מקרה,
שנה מאוחר יותר
אכן נסעתי לניו יורק
וניגנתי עם כמה מהגיבורים
הכי גדולים שלי.
אני חושב שבכל מקרה
הייתי נוסע לניו יורק,
אבל ללא ספק החוויה הזו
נטעה בי המון ביטחון
לקום ולעשות את הצעד הזה.
למה אני מספר לך את זה?
כי הייתי יכול לסרב לחבר,
לא ללכת למועדון
ולפספס הזדמנות חד פעמית
לנגן עם פט מתיני.
יכולתי גם להקשיב לחששות שלי
ולא לעלות לבמה..
ושוב, להחמיץ הזדמנות
של פעם בחיים..
ולבסוף,
יכולתי לזנוח את החלום שלי
לנסוע לניו יורק.
תאמינו לי,
הרבה יותר קל היה
לא לנסוע לניו יורק
(ולהרגיש תסכול)
מאשר למקד את כל הכוחות
והאנרגיות שלי על מנת שזה יקרה,
מה שהוביל בסופו של דבר
לשיתופי פעולה עם כמה
מאמני הג'אז הגדולים בעולם.
עכשיו,
אני מניח שיש לך חלום לנגן פסנתר
אולי כבר שנה, אולי 5 שנים
או אולי אפילו כבר 20 שנה.
מה שאני מציע לך היום זו
הזדמנות להגשים את החלום הזה.
בלי תירוצים, בלי להסתכל לאחור.
ולעשות את זה בדרך הכי טובה שאני מכיר,
שתוביל ותקרב אותך בבטחה אל עבר המטרה.
אני יכול לומר לך מניסיון אישי:
חלומות שלא מתגשמים
הם מקור לתסכול ואכזבה.
אתה מבין,
95% מהאנשים שקוראים את הפוסט הזה
לא יעשו כלום.
למה?
כי זה הכי קל.
הם ימשיכו בחייהם,
והחלום ישאר רק חלום.
קראתי לא מזמן על מחקר,
בו שאלו אנשים רגע לפני
שהם עוזבים את העולם:
על מה הם מצטערים?
כמעט כולם ענו שהם מצטערים
לא על דברים שהם עשו
אלא על דברים שהם לא עשו.
אני יודע שזו דוגמא קצת קיצונית,
אבל גם אם זה יגרום למישהו אחד
לקום ולעשות מעשה…
זה שווה את זה
אז אם אתה בין אותם 5%
תעשה את הצעד הזה היום!
